סוכות.png

סוכות
מגילת קהלת

white symbol opacity 15.png

לחיות בתוך הסתירות

בשבת חול המועד סוכות  נהוג לקרוא את מגילת קהלת. וכפי שמסביר המשנה ברורה מדוע דווקא בסוכות קוראים מגילה זו ?" מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”

ועם זאת תמוהה הדבר הרי מגילת קהלת, רצופה שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם, המילה החוזרת ונשנית במגילה היא "הבל הבלים" והאמירות על השמחה מתובלות גם באמירות מנוגדות ששמחה זו חסרת טעם היא.

למה אם כן קוראים את מגילת קהלת בסוכות? מה הקשר בינה לבין מהותו של החג?

מגילת קהלת מלאה בסתירות הוא בז לסכלות אבל גם לדעת אין יתרון גדול שהרי מרבה דעת מרבה מכאוב, הוא מלמד שיש לשמוח בעמלך אבל שואל ושמחה זאת מה היא עושה? הוא מלמד אותנו שלכל זמן ועת לכל חפץ ומצד שני הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש.

קהלת שואל על הוא מציף את כל הסוגיות הגדולות של החיים? חיים ומוות, שמחה ועצב, נערות וזקנה, משמעות והבל, והוא כמעט ואינו מעניק תשובות.

מה אם כן המשמעות של הקיום, אם אין במה להאחז? אם אין עוגן שסביבו ניתן לרקום מרכז, משמעות, ולהבין למה אנחנו פה?

הפרשנות המסורתית פותרת את סוגיה בכך שהיא מתמקדת בסופה של המגילה:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם." (קהלת יב' יג'). המשמעות היחידה שיש לאדם היא קיום מצוותו של האל.

האם באמת הדבר כך?  במחקר המקרא המודרני יש לא מעט חוקרים הסוברים שמדובר בתוספת מאוחרת ע"י כאלו שלא יכלו לחיות עם האמירות הנוקבות של המגילה, והיו חייבים למצוא לזה פיתרון בהענות לדבר האל. אם אכן כך הדבר מה באמת משמעות כל הסתירות האלה ואיך הן מתקשרות לחג סוכות?

קהלת על הטוב ועל הרע מותיר אותנו בשאלה, לחיות את השאלה, ולא את התשובה משאיר אותנו במקום פתוח, מקום של חיפוש, של הדרך. הפתיחות הזאת מתאימה מאוד לארעיות של חג סוכות, ליציאה החוצה מהבית הבנוי והמוגדר והישיבה בסוכה הפתוחה לרוחות ולאוויר ולכוכבים.

 
white symbol opacity 15.png

מָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ י וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ 

בְּתוֹךְ הַטִּיחַ הַנִקְלָף שֶׁל הַחַיִּים
הַדָּתִיִּים שֶׁלִי  נִבְנֵית קוֹמָה
שְׁלֵמָה רַכָּה  שֶׁל אַהֲבָה שֶׁל
אֱלֹהִים חַיִּים, בַּדִּבּוּר הַפְּנִימִי, בָּעֲצִיצִים
בַּגּוּף הַנִפְתָּח  מִשְׁתָּאֶה
לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה שְׁלֵמָה
לְפָנֶיךָ, 
עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ
וּמוּסִיקה סְדוּקָה
וְחֵטְא.  וּדְבָרִים נִחוּמִים.


[נעמה שקד, 'בגוף הנפתח משתאה', נחושת ונהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 54]

white symbol opacity 15.png

    הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל    

הבל הבלים - בית ארעי

38 פעמים מופיעה המילה הבל במגילת קהלת,והצרוף הבל הבלים מופיעה רק בה וייחודי לה.

בכל הפעמים שהמילה הבל מופיעה היא מופיעה יחד עם שאלת המשמעות של הדברים לאור חלופיותם, ואי נצחיותם. המילה הבל בעברית אינה רק דבר חולף היא גם המילה מתארת את אדי הנשימה, הבל פיו של אדם נושא את ריחו הייחודי והבל פיו של התינוק נושא את ריח חלב אימו.

הנשימה גם היא ברת חלוף, גם היא ארעית.

ואולי בכך שאנו קוראים דווקא את מגילת קהלת בסוכות, חג שחוגג את הזמני ובר החלוף אנו יכולים להתחבר לעוד צדדים של הארעיות, בלי לבטל גם את הסתמיות שבכך.

וכך כותב על מגילת קהלת הרב שג"ר:

" הקיום הופך לגורל דווקא מכוח זמניותו ושבריריותו, כל רגע מקבל את משקלו הנחרץ דווקא מפני שאינו יכול לחזור על עצמו. זו נצחיות במובן זה שדווקא רגע הפגישה הקטן בתוך נהר הזמן יכול ליצור רגישות יותר עמוקה […] מול המוות מקבל כל רגע אינסופיות … החיים יכולים להיות נצחיים ואינסופיים רק לאור ההכרה בסופיותם. "

 

וכותבת על כך נפלא גם הרבה מיכל קן תור :

"זה החידוש הגדול- קהלת משחרר אותנו מצבירת יתרונות, הוא משחרר אותנו מהמרוץ הגדול להבנת התכלית- כיוון שהיא אינה מושגת וגם לו הייתה, לא הייתה משנה. ולכן שנותר לנו אם כך הוא להנות מהדרך.

דווקא כי הכל בר חלוף- המשמעות היחידה היא לכאן ועכשיו. ויש זמן להכל- לרפוא ולכאוב, לעקור ולנטוע, לאהוב ולהלחם, והשאלה היא לא  למה זה עובר או נגמר לנו הזמן, אלא איך אנחנו רוצים לחיות את הזמן שיש לנו על פני האדמות, האם נתעורר לחיות את החיים האלה כפי שאנו רוצים,.

 

 

זמן מעגלי או זמן חדש ?

 

מגילת קהלת עוסקת הרבה במשמעות הזמן, וגם פה ניתן למצוא אמירות סותרות לחלוטין מצד אחד בפתיחה של קהלת נאמר : "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (שם א' ט')

ונראה שאין שום משמעות לזמן, הכל שב על מקומו במעגליות אין סופית. ומן הצד השני נראה שמייחדים עיתים מיוחדים לכל דבר באופן שכמעט מקדש אותם : "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם, ג' א')

הזמן מיוחד לרגש, לרצון לכוונה. ויש עת לכל דבר, יש מקום להכל. הכוליות במקרה זה אינה סתמית אלא מכילה.  משוררים רבים התכתבו עם קהלת וענו לו או התווכחו איתו בדרכם.

החל מלאה גולדברג שבמחרוזת שירי סוף הדרך שלה נראה שהיא ממש עונה לקהלת הזקן:

"וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ."

 

וכך גם יהודה עמיחי שמתווכת איתו ואומר לו :

"קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק"

נדמה שיהודה עמיחי בכלל מורד בהפרדות שמייצר קהלת ואומר לו חיה בתוך ההפכים שאתה מביא, חיה את הגם וגם באותה עת ובאותה שעה

 

וכלה ביהורם  טהר לב שעונה לקהלת ואומר לו :

"מה שהיה תשכח מזה

מה שיהיה לא משנה

מה שאבקש בעולם כזה -

תן לי את היום הזה!

 

תן לי שמש על הבוקר

ויונה מעל הגג

תן לי תכלת ברקיע

תן לי יום אחד של חג."

 

מה שהיה הוא מה שיהיה ? שואל יהורם ועונה זה לא משנה, מה שמשנה זה מה שאנחנו עושים מהיום הזה, היכולת שלנו לחגוג את הזמן היא זאת שמשנה, תן לי יום אחד של חג.

ובכך אנו שוב מתחברים לסוכות שהוא חג של זמן, חג של אסיף, של התחדשות והתחלה וחג של ושמחת בחגך, להוקיר את היום המיוחד ולשמוח בו .

 

 

יהודה עמיחי

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה,

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

 
white symbol opacity 15.png

לכל עת /לילך ערמוני שמעוני

לַכֹּל זְמַן.
לַכֹּל עֵת.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לֶאֱרֹג וְעֵת לִפְרֹם
עֵץ לָדַעַת וְעֵץ לִחְיוֹת
עֵץ לִרְבוֹת וְעֵץ לִכְרוֹת
חֵטְא לִצְעֹק וְחֵטְא לִשְׁתֹּק
חֵטְא חָרִיף וְחֵטְא מָתוֹק
אֶת לִגְרֹף עֲלֵי שַׁלֶּכֶת,
אֶת לַחְפֹּר בּוֹר. וְלָלֶכֶת.
חֵץ בַּלֵּב, חֵץ מְשַׁלֵּחַ
חֵץ נִנְעַץ, חֵץ מְפַלֵּחַ
עֵט לִכְתֹּב וְעֵט לַחְתֹּם פֹּה:
מֵת אָבִי.
עֵת לֹא עוֹד בּו