​

אחת ממצוותיו הייחודיות של ראש השנה, שֶבה חייבים הכול, היא שמיעת קול השופר. מצווה זו עתיקה אף מראייתו של היום כראשיתה של השנה, שכן מצינו כבר בתורה "ובחֹדש השביעי באחד לחודש מקרא קֹדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר, כט א).

המשנה עוסקת רבות בתְנאים לכך שנצא יֵצא ידי חובת שמיעת השופר. בהקשר זה היא קובעת: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר … אם כיוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא. אף על פי שזה שמע ושזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו". עניינה של המשנה נראה פשוט. אדם הולך בקרבת בית הכנסת ושומע, לגמרי במקרה, את קול השופר. האם יצא ידי חובתו? המשנה תולה את תשובתה בשאלה האם כיוון לבו לצאת ידי חובה זו, או שמא חלף על אוזנו קול השופר כרעש רקע ותו לא. לא עוצמתה של התקיעה או המרחק אל בית הכנסת קובעים, אלא אורח התייחסותו אל אשר ארע לו.

קביעה זו רלוונטית ומעניינת עבורנו היום. ההולך אחרי בית הכנסת מתוך אדישות לשופר ולתפילה, מוכר לנו היטב. לרבים מבניה ומבנותיה של החברה הישראלית, בית הכנסת נראה זר ומוזר, מאיים ומרוחק. הללו עשויים בהחלט לעבור ברחוב בבוקר ראש השנה, ובמקרה לשמוע שופר. בעל כורחם יטעמו  מטעמיו ומניחוחיו של החג. הקביעה שבכך לא יצאו ידי חובת שמיעת קול השופר, היא בעיניי ביטוי של כבוד לכך, שמי שאינם מעוניינים לקיים מצווה ריטואלית אינם "יוצאים ידי חובתה". הם חיים בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם.

אולם מי הם אלה המוצאים עצמם מהלכים באחורי בית הכנסת, ובשומעם קול שופר הם מבקשים להיות חלק מן הציבור השומע? מדוע היו באחורי בית הכנסת בעת שרצו לכוון ליבם? מה משמעות כוונת ליבם לשמוע שופר בעודם מהלכים מחוץ לבית הכנסת? נראה, שהמחסום העשוי להפריד בין היהודיה והיהודי לבין בית הכנסת אינו מורכב רק מהשקפות עולם ומהרגלים. לעתים כמהה הנפש, ולו פעם בשנה, לבית הכנסת ולקול השופר, אך הרגליים אינן מוליכות אלא עד לפתח בית התפילה או לאחורי בית הכנסת. רבים הולכים בליל כל נדרי אל פתח בתי הכנסת, על מנת שלא להיכנס לשם. הם שייכים לקהל המתפלל באי שייכותם. על אלה, כמדומני, מבקשת המשנה לדבר. את אלה היא מבקשת לכבד לא פחות מאשר את באי בתי הכנסת ואת הבוחרים שלא להיות שותפים לפולחן המתרחש בו. לא רק מי שצלחה דרכו אל תוככי בית הכנסת עשוי להיות שייך לעדה המתפללת; גם מי שמצאו עצמם באחורי בית הכנסת, תוך שהם מכוונים את לבם, גם הם חלק מקהל המתפללים. גם אליו ואליה צריכים להיות מכוונים לבנו ומעשינו.

בראש השנה עוברים כל באי עולם כבמפקד לפני בורא עולם. כך מספרת לנו המסורת. עוברים יהודים ויהודיות, בנות ובני עמים ודתות אחרות, דתיים ודתיות, חילוניים וחילוניות. בימים אלה שומה על כולנו להכיר בכך, שבשביל רבים מאתנו, מקומנו בתוך קהל המתפללים אינו מובן מאליו ואינו פשוט. שומה עלינו לומר גם לאלה הבוחרים שלא לבוא לתפילה שאחינו ושותפינו הם; שומה עלינו לזכור שיש רבות ורבים הנמצאים באחורי בית הכנסת ולבם פתוח לשמוע. יהי רצון שיהא לבנו פתוח כנגד לבם ושנוכל להאזין לשמיעתם ולהיות שותפים עמם לתקיעת קול השופר.

שנה טובה!