"מי שברך" לחג הבנות

הרבה גילי צדקיהו

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת שֹרה בּעדְנה

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בֹּיכוֹלת להִתְחדשׁ בּכֹל גִיל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת רִבְקה בּקוֹל שׁנִשְׁמָע

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּסְבִיבה קשׁוּבה לרצוֹנוֹתינוּ

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת לאה בּפִרְיוֹן

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּפרִי לעמלנוּ

מִי שֶׁבֵּרַךְ את רחל בּאהבה

הוּא יברכנוּ בּיכוֹלת לאהוֹב את עצמנוּ

 

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֶת יהוּדִית בּתוּשִׁיה וּבמנְהִיגוּת

הוּא יְבָרֵךְ אוֹתנוּ בּאוֹמץ וּביכוֹלת להסִיר מִכְשוֹלִים מדרכּנוּ.

 

הויה – בּרכִי אוֹתנוּ בּשִׂמחת היוֹתנוּ

עין החיים - בּרכִי אוֹתנוּ בנבִיעה שׁל חֹכמה ודעת

שכינה – שׁכְנִי בּיננוּ והשׁרִי בּינִי וּבין נשוֹת מִשפּחְתִי, קהִילתִי ועמִי, וּבין נשִׁים בּעוֹלם כּוּלוֹ – אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

נשים בחנוכה

עיד אל בנאת

חג הבנות- חג העוצמה והאחווה הנשית

בראש חודש טבת, לאורו של הנר השביעי של חנוכה, ישנו מנהג קסום- הנקרא :"חג הבנות- עיד אל בנאת". ביום זה בקהילות רבות בצפון אפריקה: תוניסיה, לוב, ג'רבה, מרוקו, אלג'יריה, תורכיה שאלוניקי ועוד. נשים, נערות וקשישות מתאספות לחגיגה שבה הן לומדות, רוקדות, שרות ושולחות מתנות אישה לחברתה. יש שנהגו לבקש סליחה אישה מרעותה, כביום הכיפורים; יש שנהגו לקיים ביום זה חגיגה לכל בנות המצווה, שלאחריה ניגשות הנשים לנשק את ספר התורה.

 

"החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות. מקור החג בספר עזרא, היום בו שבו לשאת נשים מבנות ישראל, ובמגילת אסתר, היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. ביום זה מציינים את גבורתן וחוכמתן של שתי גיבורות נוספות: יהודית, שכבשה ביופייה את הולפונרנוס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה, וחנה בת מתתיהו, שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים." 

(חלי טביב ברקת, אתר הלו"ז העברי) 

 

למה דווקא בראש חודש?  מקובל בעדות ישראל שראשי החדשים היו מועדים שנשים מתכנסות בהן.

הלבנה ומחזוריותה תמיד נקשרו בנשים, ובמיוחד היה כך בר"ח טבת. לאורך הדורות ישנו חסך במקום מיוחד לנשים במסורת היהודית, בעוד גברים נהנו מהובלה של טקסים, תפילות ולימוד בבתי המדרש, נשים הסתופפו בעזרה האחורית. אולם ביום זה הן קיבלו את מרכז הבמה ויכלו אף להתקרב לספר התורה.  

 

"נדמה לי שעיד אל-בנאת, חג הבנות, יכול להיות מקום בו אנחנו מוצאות כח זו בזו, כל הנשים, בלי קשר הכרחי לגברים בחיינו או לילדים שהבאנו לעולם. חג הבנות הוא חג הנשים שזוכרות היטב את יהודית, אסתר וחנה מכירות להן טובה ורואות בכאבן, אבל מסרבות לראות בהן מודל הכרחי וחתום, ומבקשות לתקן את העולם ולהיות נשים  מסוג אחר, כיוון שזכינו לחיות בדור של גאולה לא רק של היהודים בארצם אלא של הנשים בעולם. זה יהיה הצעד הראשון להגדרה מחדש של גבורת נשים" (ד"ר חנה פנחסי,  התפרסם במקור ראשון) 

 

כיום החג זוכה לתחייה מחודשת בכל עדות ישראל ואף בקהילות התנועה הרפורמית

כך לדוגמא מספרת על כך הרבה דליה שחם מקהילת אור חדש בחיפה 


 

״אנחנו חוגגות את החג הזה מאותה סיבה שאנו חוגגים כמעט כל אחד מאירועי מעגל השנה: כדי לשמור על השלהבת, להפיח חיים במסורות עתיקות ולהתחדש בהן כך שישרתו נכון את צרכי הרוח העכשוויים של קהילותינו. זו מלאכתה של היהדות המתקדמת בישראל ובעולם . הדבר נכון במיוחד למסורות הנשיות. משלל סיבות חברתיות והיסטוריות - אלו מסורות שכוחן נחלש לאורך הדורות: הן עברו בעל פה מאם לבתה, ולא היו מתועדות בקאנון המרכזי והגברי של היהדות המסורתית. מנגד, משלל סיבות חברתיות והיסטוריות, אנו עדות היום להתעוררות נשית אדירה, בכל פלגי החברה היהודית הישראלית וגם בשאר תרבויות העולם. אני מכנה את ההתעוררות הזו "פמיניזם רוחני" - זוהי תנועה תודעתית שמבקשת להחיות את המנהיגות הרוחנית הנשית, להעצים נשים להיות מי שהן בעצמן ולהתחבר לשורשים העמוקים ביותר שמהם אנו יכולות לצמוח ולהביא בשורה של התחדשות ושלום בין המינים״.

 

הדלקת נרות ופגש בין דתי - קהילת ברכת שלום  - גזר עם קהלת האמאוס - חנוכה תשע"ח

הדלקת נרות קהילתית בקהילת אור חדש  חיפה- חנוכה תשע"ח

מדליקות? 

מדוע ויתרו נשים על חובתן ההלכתית להדליק נרות 
בטחה הר שפי

 

אידיאות עמוקות ואירועים היסטוריים ראויים לציון מתרגמים ביהדות להלכות דקדקניות, הנותנות להם צורה ממשית ודרך מעשית להעלאתם מחדש למודעות הכלל.

הדלקת הנרות בחנוכה היא המצווה המרכזית בחג ומטרתה – פרסום הנס. הנרות הדולקים כאות לנוכחות הא-ל בהיסטוריה, ועדויות לאפשרות הממשית של גאולה. בשלושה מן החגים עומד הנס כיסוד המכונן של החג. חגים אלה הם שלושת חגי הגאולה: פסח, המציין חירות מעבדות והתכוונות לקראת חירות רוחנית; פורים שבו חוגגים הצלה מאיום ממשי של השמדה פיסית; וחנוכה, שהעילה לכינונו היא ההצלה הרוחנית שהושגה על-ידי הניצחון על היוונים.

לגבי כל הזמנים האלה קבעו חז"ל שנשים חייבות להשתתף במצוות החג, על אף הפטור הכללי שניתן להן ממצוות אשר לגורם הזמן יש חלק בהגדרתן ("מצוות עשה שהזמן גרמן").

אידיאות עמוקות ואירועים היסטוריים ראויים לציון מתרגמים ביהדות להלכות דקדקניות, הנותנות להם צורה ממשית ודרך מעשית להעלאתם מחדש למודעות הכלל.

הדלקת הנרות בחנוכה היא המצווה המרכזית בחג ומטרתה – פרסום הנס. הנרות הדולקים כאות לנוכחות הא-ל בהיסטוריה, ועדויות לאפשרות הממשית של גאולה. בשלושה מן החגים עומד הנס כיסוד המכונן של החג. חגים אלה הם שלושת חגי הגאולה: פסח, המציין חירות מעבדות והתכוונות לקראת חירות רוחנית; פורים שבו חוגגים הצלה מאיום ממשי של השמדה פיסית; וחנוכה, שהעילה לכינונו היא ההצלה הרוחנית שהושגה על-ידי הניצחון על היוונים.

לגבי כל הזמנים האלה קבעו חז"ל שנשים חייבות להשתתף במצוות החג, על אף הפטור הכללי שניתן להן ממצוות אשר לגורם הזמן יש חלק בהגדרתן ("מצוות עשה שהזמן גרמן").

הנימוק המובא לכך הוא: "שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג ע"א); הווי אומר: היות שלאותה התרחשות היסטורית ולמצוקה שקדמה לה ניתנת משמעות בהיותה אירוע כלל ישראלי מן הראוי לציינם על-ידי כלל העם, נשים וגברים כאחד.

לא זו בלבד שנשים נכללו בגאולה, אלא שבכל האירועים האלה לקחו נשים חלק פעיל בהבאת הישועה. על גאולת מצרים נאמר: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב). על ההצלה שאנו מציינים בפורים אין צורך להכביר מלים. ובחנוכה מספרת לנו המסורת על שלוש נשים שונות אשר גבורתן תרמה למרד החשמונאים.

לשלושת הסיפורים המקוריים על נשות חנוכה
ולדיון במקומן של נשים במאבקים לאומיים >>

על כל-פנים, נשים חויבו במצוות החגים האלה: בקריאת מגילת אסתר, או שמיעתה, בחג הפורים; ברוב רובן של מצוות חג הפסח, כולל שתיית "ארבע כוסות" דרך חירות; ובהדלקת נרות בחג החנוכה. בשונה משתי המצוות הראשונות, הדלקת הנרות אינה צריכה בהכרח להתבצע באופן אישי על-ידי כל אחד ואחת, ולכאורה די בזה שתודלק מנורה אחת בכל בית. עם זאת, כנראה מפני חיבובה של מצוות ההדלקה, נקבעו באופן ייחודי למצווה זו שלוש קטגורית שונות: קיום מינימאלי של נר אחד בכל לילה; קיום למהדרין שבו ההדלקה היא לפי מספר בני הבית; ו"מחלקה ראשונה" של קיום למהדרין מן המהדרין, שבה ההדלקה נעשית כדעת בית-הילל , בסדר עולה, בהתאם למספר ימי החג.

לפי מנהג "המהדרין" שאותו אימצה ההלכה האשכנזית, בנוסף למנהג "המהדרין שבמהדרין" , על מספר החנוכיות שמדליקים בבית להיות זהה למספר בני הבית החייבים בהדלקה, ומכאן בפשטות שגם על האישה שבבית להדליק נרות משלה. דא עקא, נשים ויתרו על קיום המצווה באופן עצמאי והסתפקו בהדלקה של "בעל-הבית". סיכום המצב הוא אפוא כדלהלן:

1. נשים חייבות בנר חנוכה.

2. ההלכה האשכנזית אמצה את הנורמה של הדלקת נרות על ידי כל בני הבית.

3. נשים לא נהגו בדרך כלל להדליק נרות חנוכה.

יוצא שנשים לא רק ויתרו במקרה זה על הזכות לקיים מצוה באופן עצמאי, אלא שלמעשה הן זנחו מרצון חובה הלכתית החלה עליהן. וכך תמה על העניין בלשונו הציורית, החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה הי"ח) הכותב כדברים האלה: מדוע זה פנה הודה והדרה של האישה, ולעומת הילדים הקטנים המדליקים ומשולים למאורות, נשארת היא בצל, רחוקה מן האורה ("ברכי יוסף" על השולחן ערוך, אורח חיים, סי' תרעא).

התירוצים שנתנו רבנים לעניין: "אשתו כגופו" ובעיית הצניעות, שיקפו תפיסות חברתיות מקובלות, יותר משביטאו אמת הלכתית. הדלקה פעילה בטקס דתי, גם אם הוא תוך ביתי, לא התאימה לתפיסה המקובלת של מקומה של האישה בבית ובחברה. נשים העדיפו שלא להשתתף באופן פעיל בהדלקה.

לעומת זאת, הן ציינו את החג בדרך המיוחדת להן: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרע) והיו גם מנהגים של הימנעות ממלאכה במשך ימים שלמים בחג. אופן ציון החג – פסיבי, אבל המסר – עצמאות משעבוד תמידי לעבודות הבית וקביעה עצמית של צביון החג.

נשאלת השאלה: האם ויתרו נשים על החירות המתבטאת בעשיית מצווה וביטאו על-ידי כך את הפער בין מצבן לבין מצוות הדלקת הנרות, המבטא חירות ועצמאות רוחנית? או שמא דווקא הימנעותן מן המצווה בטאה חירות אמיתית, על ידי בחירתן (הפסיבית, יש לומר) שלא לקיים את המצווה ככתבה ולציין את החג בדרך משלהן?