חג הבנות- עיד אל בנאת
מעטים מכירים את המסורת היפה שמקורה בקהילות צפון אפריקה - חג הבנות "עיד אל בנאת". החג נחגג בנר השביעי של חנוכה, ראש חודש טבת , והסברה גורסת כי הוא מונהג עוד מזמנם של החשמונאים שאז אירע, לדעת חז”ל, גם מעשה יהודית. על כן ראוי שבני ישראל יקדישו את היום ויעשו אותו יום טוב לבנות.
בקהילות שונות היו מנהגים שונים לחג זה. עדות מרגשת במיוחד היא טקס מיוחד אשר הונהג על ידי
הרב אליהו שפירה בתוניס בשנת התקט”ז (1755). בטקס עברו כל הנשים בבית הכנסת לפני התיבה ונשקו לספר התורה. החכם פרש ידו עליהן ובברכת מי שברך את אימותנו שרה, רבקה, רחל ולאה תיקן תפילה לשלום הבנות. במקומות אחרים היו מנהגים אחרים כגון חגיגות של מאכלים טובים, יין, שירה וריקודים, חגיגות לרווקות שהיו סגולה לשידוך, או טקסי בנות מצווה לכל הנערות שהגיע זמנן.
המסורת הזו הינה הזדמנות לחדש בתוך המסגרת ולהפוך את נר שביעי של חנוכה לחגיגה של נשיות ויהדות ושל הקשר בין שתי הזהויות הללו בחיינו.
"כּל אשׁר דִיבּרתְ בּלב טוֹב דִּיברתְ,
ולא יכחיש איש את דבריִךְ.
כִּי לא היוֹם נראתה חֹכמתֵךְ.
כִּי מאז ידע העם בּינתֵךְ,
כִּי טוֹב יצר לִיבֵּךְ."
(מתוך ספר יהודית)
גוונים רבים לאור
נשים בחנוכה
שאף הן היו באותו הנס.
נשים מצוות בהדלקת נר של חנוכה, למרות שזאת מצווה שהזמן גרמה, והטעם לכך משום שאף הן היו באותו הנס. המסורת היהודית לרב לא נתנה פתח שוויוני לנשים, נשים לא הוזמנו לקחת חלק שוויוני מהובלת הטקסים הדתיים, והנה בחנוכה מותר לאשה להדליק, לברך, וחובה עליה להשתתף כי גם היא הייתה באותו הנס. את אור הנשים אנו מדליקים למען אותן נשים גיבורות, נראות וסמויות מהעין שעשו ועושות למען הכלל ולמען עצמן. מי ייתן ועוצמתן תתפשט, תאיר ותגיע לעוד תחומים של המסורת היהודית, ברכות ובלי מלחמות שהרי כולנו חלק מאותו הנס, ומאותה תרבות.
"הדליקה נא נר לבן באוהל ליבי השחור"
אחינעם ניני שרה מזמור לילה של לאה גולדברג
נשות חנוכה
מהו חלקן של נשים בנס חנוכה? המסורת מספרת לנו על שלוש נשים שחלקן שונה מאוד. הראשונה היא מותה של יהודית, שהצליחה לגבור על המצביא הולופרנס ולהביא לעמה ניצחון – סיפור שהתרחש, ככל הידוע, בתקופה אחרת ונקשר בסיפורי הגבורה של חנוכה.
השנייה אנו מוצאים במדרש עתיק המספר על בת למשפחת החשמונאים אשר מרדה בחוק לפיו היה על כל כלה לעבור את הלילה הראשון שלאחר נישואיה עם ההגמון. כדי להביע את מחאתה היא התפשטה לעיני כל באי הכיכר וקראה תיגר על כך שצעד זה שלה מעורר חימה וזעם, בעוד שעל המנהג הבזוי של ההגמון עם כל בתולה שנישאת עוברים בשתיקה. על פי הסיפור אקט זה הוא שהצית את המרד.
האישה השלישית היא חנה (או רחל) "אם הבנים" אשר שבעת בניה נהרגו בסירובם להיכנע לגזירות השליט היווני לעבור על דתם. תגובתה של האם הינה אמציה וטרגית "לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות!" ולאחריה היא קופצת אל מותה. בסוף הסיפור יוצאת בת קול ומכריזה, ספק באישור הגבורה וספק באירוניה "אם הבנים שמחה".
לשלושת הסיפורים המקוריים על נשות חנוכה
ודיון במקומן של נשים במאבקים לאומיים >>
מדליקות או לא מדליקות?
מדוע וויתרו נשים על החובה ההלכתית להדליק נרות חנוכה וכיצד ניתן לקרוא זאת באור פמיניסטי>>
יהודית עם הראש הכרות של הוֹלוֹפֶרְנֶס (ציור של שארל מלין - 1630)