עוצרים הכל ביחד
מה משמעותו של יום כיפור עבור הציבור החילוני בישראל?

לאט יורד הערב. הרחובות מתמלאים בשקט עם עזיבת כלי הרכב ההומים והקצב מואט ומותאם לקצב פעימות הלב וצעדי ההליכה... 

הליכה? בשנים האחרונות יום כיפור מוכר גם בשמו הקצת פחות רשמי "חג האופניים". לקראת החג, חנויות אופניים ממהרות להציע מבצעים, וכל אב אחראי בודק את מצב הגלגלים של אופני ילדיו הרכים. במוצאי החג מדווחים בתי החולים על מצב הנפגעים, הנופלים, הנשרטים והנחבטים.  

כיצד התגלגל חג חשבון הנפש, יום שמהותו וידוי אישי וציבורי, יום של צום ותפילה, לחג הדו גלגלי?  התרבות העברית השכילה לאמץ את לוח השנה העברי ולהתאים את החגים היהודיים לתרבות הציונית הישראלית. כך הפך חג סוכות לחג האסיף, חנוכה לחג המכבים, טו' בשבט הוכרז כיום השתילות, פורים כחג הילדים, פסח כחג החרות, ושבועות הוא חג הקציר. התנועה החלוצית, הקיבוצית יצרה מסורת עשירה של תוכן, טקסים, מוזיקה וערכים, תוך שמירה על רצף וקשר עם השורשים של כל חג. והנה דווקא יום כיפור שנחשב לשיא רוחני בעולם הדתי, נשאר ריק מתוכן. 

בניגוד לחגים האחרים שבהם היה ניתן למצוא תכנים כמו טבע, חקלאות ומאורעות היסטוריים בתולדות העם היהודי שלהם ניתן לעשות פרשנות מחודשת, יום כיפור מתמקד ביחסים שבין אדם לאלוהיו ופולחן דתי של תשובה וכפרה. חג זה  נראה לא רלוונטי לחלוטין להוויה החלוצית. מה לחג שכולו סליחה וכפרה של האל לאדם החילוני? אם יוצרים תרבות חדשה ורלוונטית לאדם החדש, מדוע לא לוותר על מועד זה? מאיפה הצורך כן לציין אותו? ואם כן מציינים, אז איך? 

בשנת 1922 כתב א.ד גורדון במאמר בשם "לחשבוננו עם הדת - מהרהורים ביום הכיפורים":

"שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, שאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים?   היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים ... האמנם אין לנו צורך ביום כזה,? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינוֹ וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית?

שאלתו של גורדון נשארה באוויר והיא עדות למבוכה שבה עומדת החברה החילונית בפני יום כיפור ומול התפילות הכפרות והתקיעות בשופר. מנותקים מתוכן ומבולבלים, אימצו חלק מהחלוצים את הצום כמנהג משמעותי ועיקרי לציון היום. עד היום הסקרים מראים שכ 70% מהישראלים צמים ביום כיפור.

אבל למה בעצם צמים? כי לצום אפשר גם בבית? כי צום זה ספורט אתגרי שמתוגמל בארוחה טובה לפני ואחרי?, כי כשצמים מותר להתלונן או לישון כמה שרוצים? או אולי כי זה מרזה?

וברצינות? אין ספק שהצום הוא אחד מהמצוות החשובות של היום, אבל הוא אינו מטרה בפני עצמה. הצום הנו חלק מתהליך שלם, של התנקות פנימית וחיצונית שמהותה חשבון נפש אישי וחברתי. כמובן שניתן לערוך את חשבון הנפש באופן אישי, אולם לשם כך אנו לא זקוקים ליום קבוע בלוח השנה הכללי. 

כוחו של היום הוא באופיו הציבורי, באווירה המיוחדת שלו, בכך שאת חשבון הנפש אנחנו עושים ביחד כקהילה, כציבור, כעם. והמרחב שבו מתכנסת הקהילה, הציבור היהודי ישראלי על מנת לערוך את חשבון הנפש הזה הוא בית הכנסת. כל אדם מביא לבית הכנסת את השאלות שלו אודות עצמו והחיים כמו גם ביחס למסורת, לדת ולאלוהים. במשך היום אנחנו מחפשים תשובה יחד, בתפילות עתיקות, בשירה חדשה, בהאזנה לדרשה, בשמיעת השופר, בשירה, בדומיה או בהגות. החוויה המשותפת הזו, על כל מה שעולה בה היא משמעותו של יום הכיפורים, וזו המתנה שלו.

​

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
בַּיּוֹם הַזֶּה הַשָּׁקֵט
שֶׁבַע שָׁנִים אַחֲרֵי
הָרַעַשׁ. וַאֲנִי לֹא
יוֹדַעַת כַּמָּה לִפְנֵי
הָרַעַשׁ הַבָּא.
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
אוּלַי יָבוֹאוּ בּוֹ
הָרַחֲמִים
וְהָאַהֲבָה.

רעיה הרניק