"אנו נושאים לפידים"
במקור השיר נקרא – הנס של הלב האמיץ – ראו מטה
תוספת לברכה על הנרות
ברוכים אתם גיבורי הימים ההם והזמן הזה, גיבורים כובשי יצרם, גיבורים כמוני וכמוך – בני אדם.
הנרות הללו
הנרות הללו אנו מדליקים לזכר כל המעשים עליהם לא נכתב בעיתונים, על הניסים שלא נקשרים להם כתרים וזרים, על תשועות הנעשות במסתרים, נחמות הנותרות בחשכה.
איזהו הגיבור הכובש את יצרו בימים ההם ובזמן הזה, וכל שמונת ימי החנוכה הללו ניתן את הגבורות העלומות הללו על ליבנו כדי לראותם וכדי להודות ולהלל על הניסים והנפלאות והישועות שעשיתם ושאתם עושים. היו ברוכים וברוכות בחג אור זה עושי גבורות.
הרב דן פרת
"הנס של הלב האמיץ" כך נקרא במקור השיר "אנו נושאים לפידים" והוא לקוח מבית ראשון של השיר שלא הולחן. מה נותן לאדם את הכוח לקום ולעשות, לשנות, להיאבק למען אמונתו, לחיות ואף לסכן את חייו למען דבר גדול ממנו. האפשרות לגבורה היא בעצמה סוג של נס אומר לנו אהרון זאב מחבר השיר. את אור הגבורה אנו מדליקים לזכר האפשרות האנושית לשנות, להשתנות, לעמוד זקופים, לעורר השראה בעצמנו ובאחרים.
שלהבת המתנוצצת בנפש כל אדם
לפעמים בוערת אותה הלהבה בלבבות אנשים שונים. למשל הלהבה הרועדת בנשמת ערבים ויהודים, אלו שמשני הצדדים יודעים להביט אל מעבר לחשבון הדמים ולראות את היד שעדיין נשארת פתוחה ומושטת.
או מקרה אחר, הביטו בלהבה הרועדת בנשמות החיילים המסתערים אל מול פני אויב אך מוצאים גם את העוז לנצור את נשקם, לראות את פני האמהות והילדים שמשני צידי קו האש. מקשיבים לשלהבת שבלאט לוחשת – רובה בידיכם יכול לא רק לשפוך דמים אלא גם לנצור חיים.
להבות דומות רועדות בנשמת בני אמונות ודעות שונות המוצאים את הכוח להיות לא אהודים ולהתלכד למנורת אינספור נרות בני כל הגוונים. אורות שאינם חורכים זה את זה, אלא נהנים מהאורות השונים המתנוצצים ביופי יחדיו, מְחַיֵּים את חנוכיית הגבורה השקטה הדולקת בפנימיותו של העולם.
ועוד להבה אחת קטנה כמעט דועכת נברך ונזכור, שלהבת המתנוצצת בנפש כל אדם, להבה שבכוחו להבעיר ולגדל ולחזק, שתפיץ בו אור, שתהפוך את כולו לאור, לגיבור, לאדם.
הגבורה היא אהבת הזולת
מתוך: שבילי גבורה / יצחק שדה (מסביב למדורה)
הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום.
אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות, מסיבה מובנה : מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים. אך אין זו הדרך היחידה. אפשר זו דרך המלך של הגבורה, אלא למעלה מוליכים אלפי שבילים. הגבורה, כמו כל כשרון, אינה רכוש פרטי, היא סגולה המעשירה את כל הכלל, לכן נפשנו סולדת כל כך מגנדרנות והתפארות של אנשים אמיצים. בכך הם מרחיקים את עצמם מהפסגה. לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה. אין גבורה בבאנדיטיזם, אף לא בנועז ביותר, הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית.
הגבורה, שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה. היא אינה מתאכזרת. זו היא הצורה הנעלה ביותר של השירות. ביסודה היא אהבת הזולת.
דרכה האנושית ביותר של הגבורה היא שליחות. יש שעושה למען הכלל ופעולתו משתבשת ביסודות זרים כמו יהירות, סיפוק יצרים, רצון להשתלטות. אנוכיות קיבוצית של קבוצה קטנה, ואז מופיעים גם הסימנים החיצוניים : פגיעות בבלתי אשמים, אכזריות מיוחדת, אי נקיון בבחירת האמצעים, אי הערכת החיים.
לא כן השליח, הפועל רק בשם שולחיו ולמען שולחיו, ובמידה שזה נחוץ לשולחיו. רוחב הבסיס קובע את רוחב הפסגה. הגבורה – היא תכונה אנושית חיובית. אין גבורה בלי מטרה הומאנית ובלי הומאניות, כי עיקרה חיוב החיים, החיים על כל גילוייהם הטובים. לכן קשה לו לאדם המחונן בסגולת הגבורה להרוג. הוא מגיע לכך רק באין מוצא אחר, כשאין צל של ספק בצדקת ההריגה, כשהמעשה נחוץ למען החיים.
ההקרבה איננה התבטלות. אין היא מבקשת את טשטוש עצמיותו של האיש. רק אדם שיש לו הרבה, יכול לתת הרבה, והאישיות הדלה אין בה כל טובה לכלל.
אנו נושאים לפידים / אהרון זאב
שני הבתים הלא מוכרים + ביצוע לא שגרתי של להקת מורפלקסיס
הנס של הלב האמיץ
השיר אנו נושאים לפידים הוא רק קטע משיר ארוך יותר שפרסם אהרון זאב תחת הכותרת "הנס של הלב האמיץ…." מוזמים לקרוא את הבתים שהושמטו ולשאול איזה אור הם שופכים על הפזמון המוכר של גבורת האדם?
הנס של הלב האמיץ
הנרות הללו אנו מדליקים
על הניסים ועל הנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה.
ניסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש-
הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות,
הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים
ותיתן להם ניצחון.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ,
הַצָּמֵא לְאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ,
לָאוֹר, וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ,
הֶהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת אוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְהִי אוֹר!
