גילויים של אנושיות

יום בשנה אנו מקדישים לזיכרון השואה. אך זיכרון זה חי בתרבותנו כטראומה מכוננות בכל שאר הזמן. ולכן דווקא ביום זה חשוב כל כך שלא רק ננציח את הזוועות, אלא גם נשאל על משמעותן עבורנו כישראלים, כיהודים, כאנשים. מזמינים אתכם להכיר שתי נשים שחייהן ומותן בזמן השואה הן השראה לפתיחה והעמקה בשאלות אלו, ולשאול את השאלה יחד באחד מאירועי יום השואה בקהילות התנועה.

יום השואה

בתנועה הרפורמית

נר זיכרון - אפור.png
 

אתי הילסום 

"אם אשאר בחיים ואומר: החיים יפים ורבי משמעות, אנשים יהיו חייבים להאמין לי". כך כותבת אתי הילסום צעירה הולנדית ב 24 ליולי 1942. יומניה ומכתביה אותם כתבה בתקופת השואה הינם תיעוד נדיר של היכולת האנושית לעמוד בעיניים פתוחות ובלב רגיש וחומל אל מול מצבי החיים הקשים ביותר מבלי לפול לשנאה, כעס או קורבנות. אתי לא נשארה בחיים, על אף שיכלה להציל את עצמה. במותה השאירה לנו את האפשרות הזו כשאלה וכצוואה – כיצד אנחנו עומדים מול זיכרון הזוועה?

"וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להיפך, ריחמתי עליו ממש..."

חנה סנש

"ברוך השם ובעד הזכות לחיות, ובוא תבוא שעה למות, על אדמתך, ארצי, מולדתי" – במותה ההרואי טרגי בידי הנאצים הפכה חנה סנש למופת של גבורה עבור החברה הציונית. מילות שיריה שהפכו מפורסמים כמו "אלי אלי" נותנים ביטוי לכמיהה רוחנית שאינה דתית אך גם אינה בדיוק חילונית, אולי כמו הציונות עצמה. יומניה שהתפרסמו לאחר מותה חושפים את הקשר המורכב בין שני הצדדים הללו - בין הזיקה אל הטוב העליון והנכונות לסכן את עצמך למענו. עד היום דמותה היא השראה לכולנו נוכח זיכרון העבר ואתגרי ההווה.

"בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?"

 

חיים בצל השואה

עדויות ומחשבות על מקומה של השואה בחיינו

"גדלתי כבת לניצולי שואה, שלא לגמרי שתקו, אבל גם לא באמת דיברו. הוריי הילכו בזהירות בין שברי הזכרונות, בלי להרפות מהם או להתכחש אליהם, בלי לנטוש או להתנער משפות האם שלהם, מן המבטא שליווה את העברית שבפיהם או מן המנהגים האירופאים שלהם. אך בה בעת הם התאמצו לדבוק בנורמאליות, להיות אסירי תודה על מזלם ששפר עליהם להקים בית במדינת ישראל העצמאית, להוליד ילדים ונכדים ולהביט קדימה, לקיים את מה שנאמר "ובחרת בחיים". משום כך, הסיפורים שלא שמעתי מפי הורַי רבים כנראה בהרבה מאלה ששמעתי. אבל היה דווקא דבר אחר ששמעתי בבית שוב ושוב: שם. שמו של סבי, אבי אמי.השם הזה מעולם לא הופיע בביתנו בתוספת סיפורי זוועה או הרצאות היסטוריות על גורל העם היהודי. נסיבות מותו וגם התאריך המדויק 31 בדצמבר 1944, היו אמנם ידועים לנו, אך לא היו עיקרו של הסיפור. השם הזה התגלגל על הלשון בטבעיות, בדיוק באותם הקשרים שבהם אני מספרת לילדיי היום זכרונות מילדותי, במבט משועשע מהתחלפות הזמנים, ובחיוך של געגוע למי שקראנו לו כולנו, אבי ואמי, אחי הקרוי על שמו, וגם אני:"סבא אליעזר". פשוט ככה. " (הרבה מירה חובב, לכל איש יש שם, אתר התנועה הרפורמית ) 

 

שבת תקומה

בין יום השאה ליום היזכרון והעצמאות

השבת החלה בימים הנוראים, בין ראש השנה ויום כיפור נקראת שבת תשובה (או שבת שובה), ובה נהוג לדרוש ולעסוק בסליחה ותשובה לקראת יום הכיפורים. בתנועה הרפורמית, וגם בקהילות אחרות, נהוג לראות את הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות כמעין ימים נוראים לואמיים. את השבת שנופלת בהם אנחנו מציינים שבת תקומה - השבת הזו משלבת בין שמחת העצמאות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. שבת המוקדשת לרקום מארג עדין בין ההתרגשות של ההתחדשות, לבין הצער והאובדן, וחשיבה על מה שאנו רוצים עוד לתקן בחזון שלנו לאדמה, למדינה ולחברה. 

מוזמנים לציין איתנו את שבת תקומה עם שיעור של הרב בני לאו, והרבה פרופ' דליה מרקס - ובאסופת מקורות מיוחדת.