יום השואה

גילויים של אנושיות

יום בשנה אנו מקדישים לזיכרון השואה. אך זיכרון זה חי בתרבותנו כטראומה מכוננות בכל שאר הזמן. ולכן דווקא ביום זה חשוב כל כך שלא רק ננציח את הזוועות, אלא גם נשאל על משמעותן עבורנו כישראלים, כיהודים, כאנשים. מזמינים אתכם להכיר שתי נשים שחייהן ומותן בזמן השואה הן השראה לפתיחה והעמקה בשאלות אלו, ולשאול את השאלה יחד באחד מאירועי יום השואה בקהילות התנועה.

 

אתי הילסום 

"אם אשאר בחיים ואומר: החיים יפים ורבי משמעות, אנשים יהיו חייבים להאמין לי". כך כותבת אתי הילסום צעירה הולנדית ב 24 ליולי 1942. יומניה ומכתביה אותם כתבה בתקופת השואה הינם תיעוד נדיר של היכולת האנושית לעמוד בעיניים פתוחות ובלב רגיש וחומל אל מול מצבי החיים הקשים ביותר מבלי לפול לשנאה, כעס או קורבנות. אתי לא נשארה בחיים, על אף שיכלה להציל את עצמה. במותה השאירה לנו את האפשרות הזו כשאלה וכצוואה – כיצד אנחנו עומדים מול זיכרון הזוועה?

"וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להיפך, ריחמתי עליו ממש..."

חנה סנש

"ברוך השם ובעד הזכות לחיות, ובוא תבוא שעה למות, על אדמתך, ארצי, מולדתי" – במותה ההרואי טרגי בידי הנאצים הפכה חנה סנש למופת של גבורה עבור החברה הציונית.  מילות שיריה שהפכו מפורסמים כמו "אלי אלי" נותנים ביטוי לכמיהה רוחנית שאינה דתית אך גם אינה בדיוק חילונית, אולי כמו הציונות עצמה. יומניה שהתפרסמו לאחר מותה חושפים את הקשר המורכב בין שני הצדדים הללו - בין הזיקה אל הטוב העליון והנכונות לסכן את עצמך למענו. עד היום דמותה היא השראה לכולנו נוכח זיכרון העבר ואתגרי ההווה.

"בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוּכל?"

 
text.png
logo-square.png