בכי האבל ובכי התינוק - אובדן ותקווה בתשעה באב

הרב גלעד קריב

 הייתי בן תשע, ילד קטן ממשפחה חילונית, שרגליו הוליכו אותו משום מה, לבית הכנסת בשכונה של סבא וסבתא. ערב תשעה באב, והרב דוד כהנא, עם פנים מלאכיות וזקן לבן, קם מכיסאו והתיישב על מדרגות הבימה, כמנהג המתאבלים. בעל הקריאה החל בשירת פסוקי מגילת איכה, ולפתע, נשמע קול בכיו של הרב הקשיש; בכי חרישי ועצוב.
הייתי בן תשע, ונדהמתי מן הקולות. אני זוכר כי חזרתי לבית ושאלתי את סבי האם באמת בכה הרב על בית המקדש שחרב לפני אלפיים שנים. את תשובת סבי אינני זוכר, אך כעבור מספר שנים מועטות כבר ידעתי לבדי כי בבכיו של הרב התערבבו זה מכבר חורבנות העבר יחד עם המראות אותם ראה כחיל הבריגדה בערי אירופה, מפגשיו כרב צבאי עם משפחות שכולות, צערו על מספר המתפללים ההולך ומתמעט בשכונתו, דאגותיו למשפחתו הקטנה, בבת עינו, ועוד כהנה וכהנה. 

בכל דמעה נקשרו יחדיו עבר והווה, זיכרונות רחוקים ודאגות היום-יום. עברו שנים, הרב כהנא נפטר שבע ימים, בשנה בה הוזמן כמדומני, להדליק את אחת ממשואות העצמאות. רגלי כבר הוליכו אותי לקהילה אחרת, שונה בדרכה ובסגנונה. אך עדין למרות מרחק הזמן והמקום, מדי שנה ביושבי על מדרגות הבימה בקהילתי, בערב תשעה באב, אני שומע באוזני את קול בכיו של הרב ונזכר בדמעותיו.

יותר מכל יום אחר בלוח השנה המסורתי הועמד תשעה באב במרוצת הדורות, בסימנה של הדמעה. מן האגדה המספרת על בכית החינם שבכו יוצאי מצרים בליל תשעה באב, עת התפתו להאמין למוציאי דיבת הארץ, דרך פסוקי מגילת איכה: "על אלה אני בוכיה, עיני, עיני יורדה מים" (איכה א טז); מדמעותיו של הנביא ירמיהו, הנזכרות בהפטרת היום: "על ההרים אשא בכי ונהי" (ירמיהו ט ט) ועד לקינות, הנקראות בלילו ובבוקרו ומחברות מלל עם קולות של בכי, המשתרעים מעבר לגבולותיה של השפה. כשם שלכל חג – מאכליו הייחודים, כך גם לרבים מן החגים העבריים צליל משלהם. תקיעת השופר של ראש השנה; קול הערבה הנחבטת בחג הסוכות; הרעשן של פורים, ובתשעה באב – קול של בכי.

העמדתה של פעולת הבכי במרכזו של יום הצום, הולמת בוודאי את עובדת היותו יום האבל המרכזי של לוח השנה המסורתי. על יסוד דבריה של מסכת תענית שבמשנה, העמיסה המסורת היהודית על יום זה, בדיוק היסטורי חלקי בלבד, רבים מאסונותיו של העם היהודי במרוצת כל הדורות. בניגוד לאמירה כי "צרת רבים – חצי נחמה", העניק עומס הצרות ליום זה את מעמדו וחבר בין דמעותיו של דור אחד לדמעות הדורות שקדמו לו, בין דמעות היחיד לדמעות הכלל.

אולם קישורו זה של יום תשעה באב למוטיב הבכי הביא לידי ביטוי יסוד נוסף של היום; חשוב לא פחות. באופן כמעט ייחודי ובניגוד לרוב המחוות הגופניות, מאפיינת פעולת הבכי את תחושת העצב והמצוקה אך גם את הרגשת השמחה והאושר. כנגד בכיו של האבל נמצאת דמעת הגיל; כך למול בכייתה של רחל על בניה הגולים מספר המקרא על בכיו של בנה יוסף, עת הוא מתוודע לאחיו ומשלים עמם. הבכי אמנם מתקשר בתודעה האוניברסאלית לאבדן, שכול ומשבר אך זה היא גם מעשהו הראשון של התינוק - קול היווצרותם של חיים חדשים. זו אולי הסיבה מדוע בחרה העברית הקדומה לגזור את כינויו של הכסא עליו יושבת היולדת בעת הלידה דווקא מן השורש ש.ב.ר – כסא המשבר.

בצד הדגשת אופיו הקשה והחמור של יום תשעה באב, טרחה המסורת היהודית להדגיש כי טמונים בו גם זרעים של התחדשות ושל ריפוי. כך בדברי הנביא זכריה המבטיח לשבים מגלות בבל, שהצומות כולם, יהיו לימים של ששון ושמחה, וכך במסורת המלמדת שביום החורבן נשמע גם קול בכיו הראשון של המשיח לאחר לידתו. האגדה שכוננה מסורת זו, ואשר מופיעה בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), מספרת על היהודי שהתבשר מגעיית פרתו כי בית המקדש חרב. כשגעתה הפרה בשנית מיד לאחר מכן למד הוא כי נולד המשיח. את האגדה המוזרה ניתן לנתח בדרכים רבות, אך הקשר המצוי בה בין חורבן, התחדשות וקול הגעייה, המוסב לא אחת גם על פעולת הבכי, ניכר וברור. רעיון זה של רסיסי הנחמה הפזורים בין שבריו של האובדן זכה גם לביטוי הלכתי מובהק, בדמות האיסור על אמירת תפילת התחנון ביום ט' באב; איסור השייך דווקא לימי חג, מועד ושמחה.

מה ביקשה המסורת היהודית לשדר בהצמדת השמחה ליגון ובשילובם של רמזי הגאולה ביום הקשה ? אולי, בראש ובראשונה, את הרעיון כי רק מי שיודע לחוש את האובדן יכול לשמוח באמת בהישג; כי מי שרוצה לדמוע ברגעים של אושר, חייב עין שמיומנת בבכי על כאב. מן הכיוון השני, ולא פחות חשוב, נראה כי אותם נגיעות קטנות של תקווה המשולבות במנהגי האבלות, נועדו להזכיר כי האבל והזיכרון אינם יכולים להישאר מטרה בפני עצמם ומרגע מסוים עליהם להיות מסד לתיקון והתחדשות.

בבית סבתי, ממנו הוליכו אותי רגלי לבית הכנסת של הרב כהנא, התוודעתי גם לפתגם היידישאי הלועג מעט לקיץ היהודי: "שבעה – סופרים; שלושה – מקוננים; ארבע – בוכים – והנה הקיץ חלף". ראשיתו של הקיץ היהודי בשבעה שבועות של ספירת העומר בהם נוהגים אבלות. המשכם בשלושת השבועות של ימי בין המצרים בהם מתעצמים מנהגים אלו. קינוחם של ימי הקיץ בארבעת שבועות חודש אלול, בהם נשמע קולו המתריע של השופר, המזכיר אף הוא את צלילי הבכי. כך הוא הקיץ היהודי. איזה מזל שהקיץ הישראלי נראה קצת אחרת, משוחרר ומחויך הרבה יותר; ועדין ברוחו של אותו המאמר, טוב לזכור שבדרך אל השנה החדשה תלויה גם דמעה קטנה בזווית העין.