מסורת עתיקה של חז"ל קושרת בין היום השביעי והאחרון של חג הפסח לבין קריעת הים וחציית בני ישראל בחרבה. ביטוי למסורת הזו ניתן בקריאה בפרשת "בשלח" בבוקר החג. במרכז הקריאה - שירת הים של משה ובני ישראל ושירתן של מרים והנשים. מאות שנים מאוחר יותר התקבעו גם המנהגים לגשת במהלך החג לשפת הים ולקרוא את השירה העתיקה וכן לקיים סדר של לימוד בליל החג (תיקון שביעי של פסח) בדומה לתיקון הנערך בחג השבועות. קריעת הים, שחותמת את סיפור הצלתם של בני ישראל מהמצרים ופותחת את סיפור המסע במדבר, פרנסה מדרשים אין ספור והעשירה את השפה העברית בביטויים לא מעטים. אחד מהם הוא הביטוי "מעשה נחשוני" או "קפיצה נחשונית" המציין מעשה חלוצי ופורץ דרך. הביטוי נקבע על יסוד מדרש האגדה המספר, שהים לא נבקע עד אשר נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קפץ למים הסוערים ונכנס אליהם עד גובה חוטמו.

בתוך ים מדרשי האגדה על קריעת הים מתייצבים שניים זה מול זה באופן חזיתי. הראשון – מופיע במדרש "שוחר טוב" על ספר התהילים. השני – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי. שניהם עוסקים בטביעתם של המצרים בים. שניהם מתייחסים לשירת ההלל וההודיה הניצבת במרכזו של החג. זו לשונו של הראשון:  "כיון שנשתקעו בים, רמז הקב"ה לים והשליכם ליבשה, והיו ישראל רואין אותם מתים. שנאמר:"וירא ישראל את מצרים מת" ומכירין אותם. מה היו עושין להן? כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו, והולך ונותן רגלו על צוארו של מצרי, והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו עלי... אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כבר עשית לנו כל הנסים הללו, אף אנו לא נהיה כפויי טובה. ומה יש לנו לעשות? לומר לפניך שירות ותשבחות. (מדרש תהילים כב)

וזו לשונו של השני: "ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד)? בקשו מלאכי השרת לומר שירה; אמר הקב"ה מעשה ידי (המצרים-ג.ק) טובעין בים ואתם אומרים שירה ?!?" (בבלי, מגילה י ע"ב).

שני מדרשים על אותו המעמד. הראשון – מדגיש את ערך הנקמה. לא קל לקריאה. בוטה מאד. השני – מדגיש ממד אנושי ואוניברסלי. מפתיע. מנותק במידה רבה מרוחם של פסוקי המקרא עצמם. שני מדרשים – שני קולות מנוגדים – שתי תפיסות עולם.

לרוחו של המדרש הראשון – מהלכים בלשונה של התפילה המזכירה מדי יום "המעביר בניו בין גזרי ים סוף, את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע". לרוחו של השני – מהלכים גדולים בחג הפסח עצמו, ובמיוחד בשביעי של פסח, בו אנו מצמצמים את תפילת ההלל ומשמיטים ממנה פרקים – על מנת לבטא את שיעורו החשוב של המדרש: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה ?!?".

שני מדרשים על אותו המעמד. שניהם מבטאים קול יהודי, עמדה יהודית, השקפה יהודית. מי שאומר על הראשון שהוא היהדות האותנטית והאמיתית, והשני - שולי וזניח, טועה ומטעה. כך בדיוק גם מי שאומר ההיפך. שלושת אלפים שנים של יצירה וניסיון חיים מצטבר, העניקו ליהדות תהומות ופסגות, דברים והיפוכם. לבושתנו הגדולה – "תורת המלך" היא יהדות, וכך גם דברי התוכחה של ישעיהו ליבוביץ' המנוח בעקבות פעולת קביה ב-1953 או נאומו של רה"מ רבים בכנסת בעקבות הטבח שבצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אלו ואלו דבריה של היהדות.

ככל שנבין זאת יותר מוקדם נפנים שיותר משהציוויליזציה היהודית נושאת עמה מסר אחד, ברור ומובהק הרי היא זירה של בירור רעיוני, מתח ולפעמים גם מאבק ערכי. על כל דור מוטלת המשימה לבחור מה יהיה הקול היהודי הדומיננטי בעבורו – האם קולו של המדרש הראשון או שמא קולו של השני. הדברים לא יקבעו על ידי בת קול, ולא על ידי נס, אלא על ידי אלו שיתעקשו להיכנס אל המים הסוערים.

מי מאתנו שמאמין שדווקא בעידן של ריבונות צריך קולו של המדרש השני להוביל את הטון, אינו יכול לסמוך על אמירתו של הקדוש ברוך הוא למלאכיו. "לא בשמים היא" – אלא על שפת הים הסוער עליה ניצבת החברה הישראלית.

רגע לפני חצית הים, מתארת התורה כיצד עמד משה וצעק אל האלוהים. רגע לאחר היציאה מהים – עמד המנהיג ואמר שירה. על הרגע הראשון אומר מדרש שמות רבה: "אמר לו הקב"ה למשה: עת לקצר ועת להאריך... ואתה עומד ומרבה בתפילה. 'דבר אל בני ישראל ויסעו' ".

לא עת צעקה ולא עת שירה עכשיו. עת לנוע קדימה, אל המים הסוערים ולהאמין שלמרות כל הקשיים והאתגרים בכוחנו לגרום לכך שקולו של מדרש "מעשה ידי טובעים" יהיה רועם יותר ונוכח יותר מקולו של מדרש "אכול מן היד הזו ... מן המעיים הללו".

*

ומכיוון שהשנה הזו חג נושק שבת – עוד פסקה אחת על פרשת השבוע "שמיני".

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני", המספרת על מותם הקשה של נדב ואביהוא, בני אהרן, ביום חנוכתו של המשכן. שתי מלים בלבד משמשות לתאר את תגובתו של האב, הכהן הגדול, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון" (ויקרא ט ג) - דממה הרועמת יותר מכל המילים גם יחד. בהמשך תספר הפרשה על זעקתו המתפרצת, בין השאר לנוכח חוסר הרגישות והחמלה שמגלה האח והדוד – משה.

שנים ארוכות בחרו ניצולי התופת, שארית הפליטה, לנהוג כאהרון ולידום. במידה לא מבוטלת עשו כן בשל תגובתם של אלו שלא הבינו, ואולי לא יכלו כלל להבין. מצוות הדור שלנו היא לעטוף את הניצולים ולהעניק מקום לשתיקתם, אם יבחרו להמשיך בה, אך גם להזמין אותם ברגישות לצאת משתיקתם ולהשיב לעצמם את הביטחון במילים שקשה להעלות על הדת ועל בדל הלשון. את הקריאה הקדומה "שמע ישראל" אנו מכוונים לחובה המוטלת עלינו, בני הדור השני, השלישי והרביעי, לשמוע ולזכור, מתוך תקווה שאם נתן להם את מילתנו שנאזין ונחבק, יקל עליהם מעט להשמיע.