אהוד בנאי - ניצוץ האהבה | הרכב ג'יש

שמא העולם חוזר לתוהו ובוהו?! / הרבה דליה מרקס

מסורת מדרשית אחרת מתארת כיצד התמודד אדם הראשון לנוכח התקצרות הימים והתארכות הלילות, תופעה המגיעה לשיאה בסוף כסליו:


לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה.
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך
אמר: מנהגו של עולם הוא!

הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן (בבלי, עבודה זרה ח, ע"א)

לפי המדרש, אדם הראשון חש שבגלל חטאיו העולם מתקצר והולך וסופו שתיפָּרם הבריאה והוא ישוב לתוהו. החרדה הקיומית הביאה אותו לעשות תשובה, וכשראה שהיום מתחיל להתארך, הסיק מכך שנשמעו תפילותיו וקבע את הימים כחג לדורות.

לסיפור הזה יש אופי אגדי מובהק אבל הוא חושף מצוקה אנושית רחבה ומעניק טעם קדום לחג החנוכה, טעם שקדם הן לסיפורו של יהודה המכבי והן לסיפור נס השמן. ואכן תרבויות רבות חוגגות חגים הקשורים לאור, לחום או לאש בזמן הזה של השנה. החושך והקור גורמים לצורך במעין אישור ותקווה להיוולדות המחודשת של השמש. לא יהיה זה מופרך לסבור שהמכבים "גיירו" חג שהיה קיים במרחב התרבותי שלהם, ואשר התאפיין ככל הנראה בהדלקת נרות, משואות ולפידים, והפכו את הדלקת הנרות למצווה העיקרית של החג.

גוונים רבים לאור

מביאור | נוניר | InLight

מפגשים בין דתיים סביב חגי האור

"אין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר

הרב קוק

בתקופת החורף הולכות ומתקצרות שעות האור. על מנת שהחושך לא יחדור את שכבת העור של האדם וימלא אותו פנימה נוצרו בדתות בכל רחבי העולם "חגי האור". הכמיהה להתקרב לאור ולהתרחק מן החושך, "לסור מרע ולעשות טוב" היא כמיהה אנושית המחברת בין בני האדם בכל מקום ובכל זמן.

חודש דצמבר, בו מתקיים היום הקצר ביותר בחצי הכדור הצפוני, הוא חודש בו מתרכזים רבים מחגי האור. השנה יחגגו המוסלמים את יום ההולדת של הנביא מוחמד ב 10 בדצמבר, הנוצרים יחגגו את חג המולד ב 25 בדצמבר (הכנסיות המזרחיות חוגגות ב 7 בינואר) והיהודים יחגגו את חנוכה מה 24 בדצמבר עד הראשון בינואר.

השנה, כמו בשנה שעברה אנו מזמינות אתכן/ם להשתתף ב"מביאור" : מפגשי שיח, לימוד ויצירה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים סביב חגי האור. בשנה שעברה השתתפו ב"מביאור" 14 קהילות בארץ ו- 6 קהילות בארה"ב. נשמח מאוד אם תעזרו לנו להפיץ ולהגדיל את מעגל האור גם השנה.

אספות רב לשוניות למפגשים בין דתיים

להורדה לחצו על שם האסופה

יאוש ותקווה | להכיר את האחר | שלום | ירושלים | English

מביאור- מפגשים של תקווה

הרבה יעל קריא

לפני הפגישה אמרתי לו: מה אתה מחפש?

אמר: הבדל בין "כאן" ל "שם".

אמרתי: אולי המרחק בין "כאן" ל"שם"

הוא כמו "ל" מטפורית.

מתוך "מועד לפגישה עם אמיל חביבי" מחמוד דרויש

 

המרחק בין קיבוץ נחל עוז לעיר עזה, בין "כאן" ל"שם" הוא 800 מטרים. בערך רבע שעה של הליכה מהירה.

המרחק בין קיבוץ נחל עוז לעיר רהט הוא 40 קילומטרים, בערך 40 דקות של נסיעה.

המרחק המטפורי בין "כאן" ל "שם" משתרע על פני חושך גדול, סמיך, בתוך החושך קשה להפריד את התחושות. אפשר להקשיב, לשמוע את חריקת השיניים, הנשימות המואצות. אפשר להרגיש את חוסר האמון, הפחד, הזרות. אפשר לטעום את העפר שעוד לא שקע מעקבות הטנקים, את חלקיקי האבק מהרס הבתים. חשכה, היא מצב קיומי שאין אפשרות להפריד את חלקיקיו, ללא אור.

במרחק בין "שם" ל "כאן" מתרוצצים משפטים דומים: "למה שהם ירצו להכיר אותי"? "כל היהודים/ערבים שונאים יהודים/ערבים", "עדיף שאשאר כאן, במקום שאני מכיר, עם האנשים שלי".

אות אחת מפרידה בין "כאן" ל "שם", אות עם הרבה תנועה, עולה ויורדת, פתוחה לעבר הים הגדול, מצטרפת לקול שירה בינלאומי .

21 לדצמבר, היום הקצר ביותר של השנה. 15 ילדים/ות מקיבוץ נחל עוז מחכות/ים לפגישה עם ילדים/ות מרהט. נרגשים/ות, חוששים/ות, נבוכים/ות, סקרנים/יות. במיניבוס מרהט 15 ילדות/ים נרגשים/ות, חוששים/ות, נבוכים/ות, סקרנים/יות.

דיאנה, האחראית על ילדי/ות נחל עוז משתפת אותי שהיא מתרגשת, גם אני מתרגשת, יש תחושה של חג באוויר, מין שקט דרוך שיש במעבר בין חול לקודש, שינוי שקורה באופן הדרגתי ומיידי בעת ובעונה אחת.

אילהאם, ומאג'ד מגיעים עם הילדים/ות מרהט, עיניים נוצצות מהתרגשות, פעורות בסקרנות, בולעות כל פרט מהקיבוץ. צעדים הססניים, מבוכה, הן/ם יושבות/ים בצד אחד "כאן", ילדות/י נחל עוז יושבות/ים "שם".

לאט לאט - בבת אחת

משחקות/ים, מחייכים/ות, צוחקים/ות. אנחנו המבוגרים, עומדים בצד, לא מבינים למה חששנו. אילהאם אומרת לי: "את יודעת? כשהייתי קטנה לקחו אותנו למפגש עם ילדים יהודים, לא דיברתי עברית, אבל ידעתי לשחק שחמט. התיישבתי מול ילדה יהודייה שהחזיקה לוח שחמט והורתי על הלוח בידי". חיוך רחב, התרגשות, הלוח נפתח, הכלים מוצבים, במרכז המצח כבר רואים את קו הריכוז. "המילה היחידה שידעתי באותו היום היתה "תורי", "תורך", "תורי", "תורך". היא מפנה אלי את מבטה, שהיה מרוכז עד עכשיו בקבוצת ילדים ששיחקו משחק כדור. "זאת חוויה שלעולם לא אשכח, אנחנו נותנות להן/ם היום חוויה שלא ישכחו". אני מהנהנת בראשי, המרחק בין "כאן": קיבוץ נחל עוז, אני אישה לקראת סוף שנות ה 30 לבין "שם": אום אל פאחם, אני ילדה בת 8 מצטמצם ברגע אחד: אבא מרצה, חדר סגור, דחוס, הרבה אנשים. בחוץ סביבה ריחות, צבעים וטעמים חדשים. אני יוצאת החוצה, לאוויר, לאור, פוגשת ילדה שאביה גם הוא נמצא בפנים, היא גרה באום אל פאחם, ממש קרוב. אני לא זוכרת מילים, רק עיניים, ידיים, צליל קול, שמחה, גילוי.

המרחק בין "כאן" ל "שם" הוא שבריר השנייה שלוקח לחיוך לעלות על הפנים, להדליק נר או ללחוץ על מתג האור.

אחרי המשחקים, אנחנו מתיישבות/ים ליצירת העששיות, הזוגות: אחד/ת מרהט ואחד/ת מנחל עוז יוצרות/ים את העששיות ביחד וכותבים/ות עליהן את המסר שדרכו הן רוצות/ים שהאור יעבור אל תוך החושך: חברות, הקשבה, היכרות, שלום. אנחנו לוקחות/ים את העששיות למרכז הקיבוץ תוך כדי שירה משותפת, הילדות/ים הולכים בקבוצה אחת ה"ל" בין ה"כאן" ל "שם" נעלמת.

שבוע אחרי, אני יושבת עם דיאנה ואחר כך עם אילהאם, שתיהן שואלות מתי המפגש הבא, אנחנו מדברות בהתלהבות והתרגשות על הצלחת המפגש, כמה פשוט זה יכול להיות, אות אחת, עולה ויורדת, פתוחה לכיוון הים, עוד לא הוצמדה ל"א", רק מחברת, עוד לא התקשתה ושוריינה, עוד יש בה את הפוטנציאל להפוך לשיר.