מביאור- מפגשים של תקווה

הרבה יעל קריא

​

לפני הפגישה אמרתי לו: מה אתה מחפש?

אמר: הבדל בין "כאן" ל "שם".

אמרתי: אולי המרחק בין "כאן" ל"שם"

הוא כמו "ל" מטפורית.

מתוך "מועד לפגישה עם אמיל חביבי" מחמוד דרויש

 

המרחק בין קיבוץ נחל עוז לעיר עזה, בין "כאן" ל"שם" הוא 800 מטרים. בערך רבע שעה של הליכה מהירה.

המרחק בין קיבוץ נחל עוז לעיר רהט הוא 40 קילומטרים, בערך 40 דקות של נסיעה.

​

המרחק המטפורי בין "כאן" ל "שם" משתרע על פני חושך גדול, סמיך, בתוך החושך קשה להפריד את התחושות. אפשר להקשיב, לשמוע את חריקת השיניים, הנשימות המואצות. אפשר להרגיש את חוסר האמון, הפחד, הזרות. אפשר לטעום את העפר שעוד לא שקע מעקבות הטנקים, את חלקיקי האבק מהרס הבתים. חשכה, היא מצב קיומי שאין אפשרות להפריד את חלקיקיו, ללא אור.

​

במרחק בין "שם" ל "כאן" מתרוצצים משפטים דומים: "למה שהם ירצו להכיר אותי"? "כל היהודים/ערבים שונאים יהודים/ערבים", "עדיף שאשאר כאן, במקום שאני מכיר, עם האנשים שלי".

אות אחת מפרידה בין "כאן" ל "שם", אות עם הרבה תנועה, עולה ויורדת, פתוחה לעבר הים הגדול, מצטרפת לקול שירה בינלאומי .

​

21 לדצמבר, היום הקצר ביותר של השנה. 15 ילדים/ות מקיבוץ נחל עוז מחכות/ים לפגישה עם ילדים/ות מרהט. נרגשים/ות, חוששים/ות, נבוכים/ות, סקרנים/יות. במיניבוס מרהט 15 ילדות/ים נרגשים/ות, חוששים/ות, נבוכים/ות, סקרנים/יות.

​

דיאנה, האחראית על ילדי/ות נחל עוז משתפת אותי שהיא מתרגשת, גם אני מתרגשת, יש תחושה של חג באוויר, מין שקט דרוך שיש במעבר בין חול לקודש, שינוי שקורה באופן הדרגתי ומיידי בעת ובעונה אחת.

אילהאם, ומאג'ד מגיעים עם הילדים/ות מרהט, עיניים נוצצות מהתרגשות, פעורות בסקרנות, בולעות כל פרט מהקיבוץ. צעדים הססניים, מבוכה, הן/ם יושבות/ים בצד אחד "כאן", ילדות/י נחל עוז יושבות/ים "שם".

​

לאט לאט - בבת אחת

​

משחקות/ים, מחייכים/ות, צוחקים/ות. אנחנו המבוגרים, עומדים בצד, לא מבינים למה חששנו. אילהאם אומרת לי: "את יודעת? כשהייתי קטנה לקחו אותנו למפגש עם ילדים יהודים, לא דיברתי עברית, אבל ידעתי לשחק שחמט. התיישבתי מול ילדה יהודייה שהחזיקה לוח שחמט והורתי על הלוח בידי". חיוך רחב, התרגשות, הלוח נפתח, הכלים מוצבים, במרכז המצח כבר רואים את קו הריכוז. "המילה היחידה שידעתי באותו היום היתה "תורי", "תורך", "תורי", "תורך". היא מפנה אלי את מבטה, שהיה מרוכז עד עכשיו בקבוצת ילדים ששיחקו משחק כדור. "זאת חוויה שלעולם לא אשכח, אנחנו נותנות להן/ם היום חוויה שלא ישכחו". אני מהנהנת בראשי, המרחק בין "כאן": קיבוץ נחל עוז, אני אישה לקראת סוף שנות ה 30 לבין "שם": אום אל פאחם, אני ילדה בת 8 מצטמצם ברגע אחד: אבא מרצה, חדר סגור, דחוס, הרבה אנשים. בחוץ סביבה ריחות, צבעים וטעמים חדשים. אני יוצאת החוצה, לאוויר, לאור, פוגשת ילדה שאביה גם הוא נמצא בפנים, היא גרה באום אל פאחם, ממש קרוב. אני לא זוכרת מילים, רק עיניים, ידיים, צליל קול, שמחה, גילוי.

​

המרחק בין "כאן" ל "שם" הוא שבריר השנייה שלוקח לחיוך לעלות על הפנים, להדליק נר או ללחוץ על מתג האור.

​

אחרי המשחקים, אנחנו מתיישבות/ים ליצירת העששיות, הזוגות: אחד/ת מרהט ואחד/ת מנחל עוז יוצרות/ים את העששיות ביחד וכותבים/ות עליהן את המסר שדרכו הן רוצות/ים שהאור יעבור אל תוך החושך: חברות, הקשבה, היכרות, שלום. אנחנו לוקחות/ים את העששיות למרכז הקיבוץ תוך כדי שירה משותפת, הילדות/ים הולכים בקבוצה אחת ה"ל" בין ה"כאן" ל "שם" נעלמת.

​

שבוע אחרי, אני יושבת עם דיאנה ואחר כך עם אילהאם, שתיהן שואלות מתי המפגש הבא, אנחנו מדברות בהתלהבות והתרגשות על הצלחת המפגש, כמה פשוט זה יכול להיות, אות אחת, עולה ויורדת, פתוחה לכיוון הים, עוד לא הוצמדה ל"א", רק מחברת, עוד לא התקשתה ושוריינה, עוד יש בה את הפוטנציאל להפוך לשיר.