בצהרי היום נפגשתי עם הרב נעה סתת המנהלת את המרכז הרפורמי לדת ומדינה, לשוחח מעט על השנה הסוערת שחלפה. נעה וצוות המרכז עומלים לילות כימים להיאבק במרחב המשפטי והציבורי למען ישראל יהודית ודמוקרטית, ולמען חברה שמתקיימים בה ערכים של חרות שוויון וצדק. העבודה היא לא קלה בלשון המעטה, ושמחנו לשוחח עם נעה באופן אישי ולקבל את זווית מבטה הייחודית מאוד.

 

מה זה בשבילך לנהל את המרכז הרפורמי לדת ומדינה?

 

לנהל את המרכז הרפורמי לדת ומדינה, זו זכות גדולה בשבילי, היא הייעוד שלי, היא מאפשרת לי להביא לעולם הרבה מאוד צדדים משמעותיים בזהות שלי: שוויון לקהילה הגאה, ערכים של כבוד וחרות, וגם את הזהות היהודית והאישית שלי. ויותר מזה היא מאפשרת לי לעבוד בתוך תנועה שאני מאמינה בה ולקדם חזון שאני מאמינה בו.

 

בואי נדבר רגע על חזון. למתבונן מבחוץ לפעמים נראה כאילו המרכז אוהב לעשות רעש, באלגן - אבל מה באמת אתם רוצים?

 

אנחנו לא סתם אוהבים לעשות באלגן. מאוד חשוב בעיני בעולם שלנו להיות קול מעורר. ולגבי מה שאנחנו באמת רוצים? אנחנו רוצים חברה צודקת ושוויונית שיש בה שוויון, פלורליזם וחופש דת אמתיים. המאמץ שלנו להגשים את הרצון הזה מתפצל לכמה רבדים: כמובן שאנחנו דואגים לקהילות ולרבנים שלנו. 

 

אנו נאבקים לאפשר שוויון לזרמים הפלורליסטיים בישראל, עם זאת הרבה מהעבודה שלנו היא לאו דווקא בזירה הרפורמית. המונופול האורתודוקסי משפיע על כלל החברה, ואנחנו נאבקים לאפשר חופש דת וגם חופש מדת. למעשה אנחנו נאבקים במבנה שלטוני שגוי, שמייצר שחיתות ועוולות הקשורים בחיבור בין כוח, כסף, ודת. אז אם את שואלת אותי על חזון, על מה בעצם אנחנו עושים - אנחנו עסוקים בלפרק את המונפול, ולא בלתקן אותו או להחליף אותו במונפול אחר.

 

וואו. זאת אמירה חזקה מאוד. אבל המאבק הגדול הזה מורכב ממאבקים בהרבה זירות שונות, מהו המאבק הכי משמעותי עבורך?

 

אם אני צריכה לבחור מאבק אחד אז המאבק הכי משמעותי עבורי הוא המאבק בגזענות. אני משקיעה בו הכי הרבה זמן, והוא גם הכי מורכב. זה מאבק ארוך, שקשה לראות את סופו, זה ממש לנדוד במדבר בלי מפה.

המילה גזענות היא מילה רחבה מידי, שלא באמת מתארת או תופסת את מגוון הפגיעות והבעיות שאנשים מתמודדים איתן. בעצם עוד לא נוצרה שפה שמתארת היטב את בעיית הגזענות, ולכן גם אין לבעיה הזו מספיק מודעות ציבורית וגם לא קטגוריות משפטיות. בעקבות זאת רשויות האכיפה עומדות מול התופעות הללו חסרות אונים. הרעיון שלנו הוא לעשות לגזענות את מה שמרכזי הסיוע עשו לאלימות מינית בארבעים השנים האחרונות.

במשך שנים נשים חוו חוויות שלא היה להן לא שם ולא כתובת. רק כשצמחו מרכזי הסיוע לשמוע את הסיפורים של נשים, נוצר המונח "הטרדה מינית" ואז אפשר היה לטפל בו - משפטית וציבורית.

 

אותו דבר היה עם הדרת נשים. התופעות היו קיימות אבל המושג: "הדרת נשים", לא היה קיים לפני שאנחנו טבענו אותו. רק אחרי שיש את המושג אפשר להתחיל לייצר לובי ותכנית עבודה משפטית וחברתית. זה מאוד מאוד חשוב לייצר שפה שתוכל לתאר את החוויות של אנשים.

 

אז איך מצליחים לתת שם לתופעה שהיא בעצם שקופה לכולם?

 

הדבר הכי חשוב הוא לנסות כל הזמן להתקרב לבעיה הכי קרוב שאפשר. לשמוע את האנשים ואת החוויות שלהם, ואחרי ששומעים סיפור ועוד סיפור, הדפוס מתחיל להתבהר. למשל כשנאבקנו על ההפרדה באוטובוסים, הייתי נוסעת בקווים האלו בעצמי פעם בשבוע, ומתוך המפגש עם הנשים והאנשים התחדדו לי מאוד מה בעצם הבעיות.

 

ועכשיו הקמנו את המרכז לנפגעי גזענות בדיוק בשביל זה, לשמוע את האנשים ולהתקרב לבעיה.

 

בואי נדבר על המאבק בכותל. האם זה באמת כל כך חשוב שהתנועה הרפורמית תשקיע בזה כל כך הרבה?

 

אז קודם כל המרכז לא משקיע בזה כל כך הרבה, זה רק החלק של העבודה שלנו שמקבל חשיפה ציבורית שגורמת לו להיראות כאילו זה כל מה שאנחנו עושים. לגבי החשיבות של הכותל זה משהו שאני בעצמי למדתי עם הזמן. אני רב, אני בן אדם של טקסטים במהותי, והעבודה עם ענת (הופמן) לימדה אותי את החשיבות של סמלים. הכותל הוא סמל עוצמתי ואיך שהוא נראה, ככה נראית היהדות. ולכן זה המקום שבו אנחנו אומרים בצורה הכי ברורה: היהדות היא גם שלנו. ובגלל שהכותל הוא סמל כל כך חזק הוא מעורר התנגדות חזקה. המאבק עלי הוא לא נעים, ואפילו מאוד מסוכן, אבל זה בדיוק העניין. אומרים על הרפורמים שאנחנו עושים רק מה שנוח לנו, והנה דווקא המאבק על הכותל משקף את הדבקות שלנו. כי איפה שאת באמת שמה את הגוף שלך, שאת חושפת את עצמך ומוכנה לשלם מחירים - זה המקום שבו השינוי קורה. את זה למדתי מענת ובהקשר הזה (ובאחרים) היא באמת הגיבורה שלי.

 

את מוכנה לדבר קצת על המחירים?

 

בוודאי - לכל מאבק יש מחירים, גם מחירים אישיים, עברנו תקופה מאוד קשה במרכז לאור החשיפה הבלתי פוסקת שלנו לאלימות: גם אלימות מילולית, וגם אלימות פיזית, בכותל ומול להב"ה. אפילו עשינו טיפול בטראומה. וברור לי שיש גם ציבור שזה מרתיע אותו. בעיני זה לגמרי לגיטימי להרגיש פחד, מתח, וחוסר נוחות. אבל, אין שינוי בלי מאבק. אפשר להגיד שאם לא היינו הולכים לכותל אז היה שקט אבל אני מאמינה ששקט הוא לא פיתרון, שקט הוא הדחקה - הרי המציאות של הכותל קיימת בהמון מקומות אחרים. והמאבק הוא מאוד לא נעים אבל אין ריפוי בלי להתמודד עם השנאה,הכאב והכעס…

 

מה היית רוצה לראות השנה?

 

הממשלה החדשה הביאה אותנו למצב בו היכולת שלנו לעשות שינוי משמעותי היא מאוד לא פשוטה. אבל יש תקופות שבהם עצם המאבק הוא הצלחה. אנחנו נמצאים בתקופה אנטי דמוקרטית, שבה אם נפסיק להשמיע את  ולנו נאבד את האפשרות להשמיע אותו, אם נפסיק ללכת לבית המשפט נאבד את היכולת ללכת לבית המשפט, אז אם להיות ריאלית לגבי השנה אני פשוט רוצה לראות את המאבק ממשיך.

התנועה הרפורמית עושה חשבון נפש - או על מה אתם נאבקים בכלל...

הרבה מירה רגב מראיינת את הרב נועה סתת - מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה

מתוך "כל שנבקש לו יהי?" עלון בית כנסת לחגי תשרי

text.png
logo-square.png