יום המשפחה
בתנועה הרפורמית
ברית המשפחה וחידושה
הרב יהוידע עמיר
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). במילים אלה פותח המקרא את סיפורה של התרבות האנושית. הן מופיעות בטרם סופר סיפור חטאו של הזוג הראשון, לפני הגירוש מגן העדן ופתיחתו של המסע לכינונם של חברה וציביליזציה, מוסר ודת, היסטוריה ויצירה אנושית. האיש והאישה הראשונים הם בראש ובראשונה תשתית להקמתה של משפחה. כל מה שיתרחש במציאות האנושית, כל הטוב והרע, כל היפה והמכוער, יתרחש על גבי תשתית זו. הוא הדין בהמשך הסיפור. האנושות של שורדי המבול היא משפחתו רבת-האנפין של נח. עם ישראל מוצג כגלגולה של משפחת יעקב, בנו של יצחק ונכדו של אברהם. אפילו התפלגות צאצאי אברהם ויצחק מההיסטוריה של הברית מתוארת כעניין משפחתי. לא פלא אפוא שברגע בחירתו של אברהם מכונה האנושות "משפחות האדמה" (בראשית יב, ג; וראו גם שם כח, יד; עמוס ג, ב).
מפרשי המקרא נחלקו בשאלת משמעו של הביטוי "והיו לבשר אחד", המתאר את ליבת הזוגיות המשפחתית. מקצתם רואים בו ביטוי לפן הארוטי של יחסי האהבה, להתאחדות הבשרים המינית. הם מדגישים בכך את ההבדל העקרוני שבין יחסי הורים–ילדים ובין היחס המכונן הנכנס אל עולמה של האהבה המינית. מקצתם רואים בו ביטוי לפרי הבטן, לבשר האחד שנוצר מהתאחדות מינית זו. בכך הם מדגישים את ההמשכיות שבין היחס שאדם חווה כלפי הוריו ליחס שהוא והיא חווים כלפי צאצאיהם.
פרשנויות אלה מבטאות את שני רבדיה של המשפחה: מצד אחד, היא תא מוכר חברתית ומעוגן משפטית, המבסס שותפות חיים שבלבה זוגיות אוהבת וקשר מיני אינטימי. מצד אחר, מוסד המשפחה עומד על הולדה והבאת צאצאים לעולם, ועל אחריות חינוכית-תרבותית המתגלמת בהמשכיות שבין הדורות. היא הסביבה הראשונית שבתוכה יצמח האדם וממנה ילך וישתרג אל מרחבי החברה, העם והאנושות. המסורת היהודית מבקשת לקדש ולעצב שני רבדים אלה, להעניק להם תוכן רוחני ולעשותם משכן לאנושיות שבנו ולשכינת אלוה שבקרבנו.
המקרא יודע לא רק את חשיבות המשפחה ואת ערכה אלא גם את משבריה, את הכשלים האורבים לה ואת המחיר שהיא עלולה לגבות מהגדלים בה. מיד לאחר שסופר סיפורה של הזוגיות הראשונה - החטא שחטאו בני הזוג וקללת ההיררכיה שהוטלה בהם ובצאצאיהם - מסופר סיפורו של הרצח הראשון, רצח אח את אחיו. בהמשך ספר בראשית תיעשה הקנאה שבין האחים מוטיב חוזר ונשנה, המאמלל רבים ומעצב את גורלם. המקרא יודע לספר גם על גילויי עריות, אונס בתוך המשפחה, מרמה והפקרת בני זוג לגורלם, גירוש ילדים לא רצויים למות במדבר, ילדים הזוממים לרשת את הוריהם בחייהם, והורים שאינם ממלאים את חובתם החינוכית כלפי ילדיהם הסוררים.
ריאליזם חד ונוקב זה כלפי המשפחה ותפקודה הוא ביטוי לראייה הכוללת של הקיום האנושי, על אורותיו וצלליו. ההכרה בפוטנציאל להרע היא העומדת בבסיס המצווה להיטיב; היכולת להשתעבד ליצר ולהחטיא את החיים היא הניצבת ביסוד הקריאה לאחריות ולעמידה איתנה נוכח אלוהים ואדם.
כולנו ערים לכך שמציאות החיים המודרנית והפוסט-מודרנית מציבה שורת אתגרים מרחיקי לכת לפני המשפחה כתא יסוד חברתי. היא שוחקת רבים מגילוייה הקלאסיים ומצמיחה אחרים תחתם. כבר בראשית דרכה של החברה המודרנית חדלה המשפחה המורחבת להיות סביבה טבעית ומובנת מאליה להתפתחות בני אדם, הגדרת זהותם ועיצובם לתרבות. אצל רבים ממשיך מרקם רב-דורי זה להתקיים רק באורח חלקי, אם בכלל. גם במקום שהוא נשמר, ניטלה ממנו הטבעיות המובנת מאליה שציינה אותו בעבר: מצד אחד, גברה מאוד כתוצאה מכך החירות האישית, יכולת הבחירה, האפשרות לפרוץ גבולות ולהתגבר על מחסומים; מצד אחר, האדם נעשה בודד יותר, מנוכר יותר, תלוש יותר.
תהליכים מרחיקי הלכת עוברים גם על המשפחה הגרעינית. בבסיס רבים מהם ניצב השינוי הדרמטי שחל בדורות האחרונים ביחס אל המיניות.
אפתח במובן מאליו. כיום, לא החופה והקידושים יוצרים את הקשר הזוגי-המיני. להפך: הקשר הזוגי, על מגוון ביטוייו, עשוי להניב, לכשיבשיל, הקמה של תא משפחתי שאחד מסממניו עשוי להיות חופה וקידושים. בכך משתנים לא רק מעמדו ומשמעותו של טקס הנישואים אלא גם משמעם של חיי המשפחה בכללם.
גיוון ביטוייה של המיניות פותח אפיקים חדשים; אלה יוצרים תאים משפחתיים חדשים המאיימים על הזוגיות המשפחתית כמימוש מיני בלבדי. זוגיות מינית של בני אותו מין עשויה להבשיל תא יציב והקמה של בית, ממש כמו מיניות הטרוסקסואלית. הקמת תא משפחתי כזה עשויה להיות כרוכה בהבאת ילדים לעולם או בשאיפה לאמץ ילדים. מציאות חיים הומוסקסואלית זו תובעת הכרה והתייחסות, קידוש והערכה, ממש כמו אלה שזוכה להן הזוגיות ההטרוסקסואלית. החברה בת ימינו עדיין מתחבטת בשאלה זו, אולם קל לנבא שימיה של התלבטות זו לא יהיו ארוכים והכרה חברתית-משפטית זו בוא תבוא בהדרגה.
במרקם הזוגי ההטרוסקסואלי הולך ונשחק מעמדה של חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים. הורים בני שני המינים נקראים לעצב מערכת שוויונית המשלבת חוץ ופנים, תעסוקה והורות, התפתחות אישית ואחריות לאחֵר. דווקא המברכים על התפתחות זו, ובראשם היהדות המתקדמת ומנהיגותה הרבנית, צריכים להכיר בכך שהיא מציבה לפני שני בני המינים אתגרים חדשים ויוצרת תהיות חדשות שאין לזלזל בעומקן. חיזוק מעמד המשפחה פירושו, בהקשר זה, הנחת תשתית רעיונית מוצקה לתפקוד שוויוני ולעיצוב הזהויות המגדריות הכרוכות בו.
בדורות האחרונים השתנו ללא הכר יחסי המרות והסמכות שבין הורים לילדיהם. לצד מצוות כיבוד אב ואם, ולעתים במקומה, צמחה ההכרה בצו לכבד את הילדים, את זכויותיהם, את רצונותיהם ואת השקפת עולמם. רבים, ולאו דווקא השמרנים שבינינו, מכירים בסכנה של אובדן הסמכות ההורית, ועוד יותר בסכנה הנוראה הטמונה בהסתלקותם של הורים מחובתם לחנך, להדריך, להציב גבולות.
בחברה שתוחלת החיים בה הולכת ועולה מתבררת חריפותו של אתגר כיבוד אב ואם - כיבוד רגשי ורוחני כמו גם כיבוד מעשי עד מאוד של הורים זקנים, הנזקקים בשלהי חייהם לתמיכה ולסיוע ממש כמו הילדים בראשית צעדיהם בחיים. "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו" - זועקים אלינו דברי התפילה שאנו מפנים לאל.
כאמור, משפחה עומדת על השילוב שבין זוגיות להורות, בין שתי הפרשנויות שניתנו לאמירה "והיו לבשר אחד" שמדובר בהן בסיפור בראשית. בימינו ניתק לא פעם קשר זה. רבים מהילדים החיים בישראל ובעולם נולדים במשפחות חד-הוריות שבהן אם בלבד, היינו במשפחה המקיימת את יחס ההולדה והחינוך ללא זוגיות. במקרים אחרים נוצרת מציאות חד-הורית כתוצאה מפירוק משפחה דו-הורית. בעולם הרחב אנו גם עדים להתרחבות הבחירה בזוגיות משפחתית שאינה כרוכה בהבאת ילדים לעולם. אמנם, במציאות החברתית הישראלית אנו עדים הרבה יותר להתגברות הניסיונות לסייע לטבע - הכושל לא פעם - בהבאת ילדים לעולם או בהחלפתו באימוץ. אולם מותר להניח שבמוקדם או במאוחר גם המגמה האוניברסלית תשפיע עלינו ונהיה עדים למשפחות רבות יותר הבוחרות שלא להביא ילדים לעולם.
גם הריבוי הדרמטי במספר הזוגות המתגרשים משמעו ששכבה שלמה של ילדים חיים אצל הורים שאינם בני זוג, הן כאלה שכוננו זוגיות חדשה ואולי אף מיסדו אותה בנישואים, הן כאלה שלא עשו זאת. בהקשר הלאומי והדתי מתבטא השינוי בריבוים של זוגות השייכים לעדות דתיות ולאומיות שונות - על פי הגדרותיה של החברה או על פי הכרתם העצמית - המקימים בית ומביאים ילדים לעולם.
*
מה צריכה להיות עמדתנו לנוכח מציאות זו? אנו עדים ברגיל לשתי תגובות חד-ממדיות ואוטומטיות. תגובה שמרנית, הצופה פני עבר ומבכה את מה שהיא רואה כאובדן המשפחה. עמדה זו מדברת בשם "ערכי המשפחה" בהתכוונה למכלול העמדות המבקשות לדכא את חופש האדם על גופו ובמיוחד את חופש האישה על גופה. תגובה זו אינה יודעת, או אינה רוצה לדעת, ששמרנותה היא הגוזרת התנוונות והיחלשות על המשפחה. היא מוציאה אל מחוץ למחנה תאים משפחתיים בריאים ומחנכים, אוהבים ויוצרים, רק משום שאינם בנויים לפי הדגם השמרני שהיא מקדשת באורח בלעדי. תוחלתה של שמרנות מנוּונת זו כתוחלתם של כל הניסיונות האנושיים להשיב שדים לבקבוקיהם. אין בה לא היגיון ולא תועלת, לא סיכוי להצלחה ולא בשורה.
בעייתית לא פחות היא התגובה האוטומטית הנגדית, המציינת ליברליזם שטחי וחסר הבחנה. היא מברכת על כל הקיים באשר הוא קיים, מקדשת בשם חופש הבחירה כל בחירה אנושית, כאילו מעצם היותה בחירה טמון בה טוב ומובעת בה בקשת אמת, כאילו לא יכול האדם להניח לחייו להתנוון. עמדה כזאת מרוקנת את מושג המשפחה מתוכנו, נוטלת ממנו את הפוטנציאל לקדש את חיי האדם, מעקרת אותו ממשמעותו כתא של אהבה, של חינוך והנחלת תרבות.
חלקנו, כתנועה דתית המבקשת לעגן עצמה במסורת ישראל מזה ולפעול לתיקונה ולעדכונה של מסורת זו מזה, לא עם הראשונים אך גם לא עם האחרונים. אנחנו מצוּוים לשאול כיצד נחזק ונטפח את מוסד המשפחה, כיצד נקדש את הזוגיות המינית האוהבת והנאמנה, כיצד ניתן ידנו להענקת תוכן רוחני יהודי לחינוך המשפחתי ולבית היהודי. עלינו לעשות זאת תוך כדי היבדלות חריפה מהניסיון לשעבד ערכים נעלים אלה לאינטרס השמרני והדכאני השליט לא פעם בשיח הדתי. עלינו לפתח שיח שוויוני ביחס לזוגיות ושיח מכבד, הדדי ואחראי ביחס ליחסי ההורות ולרובד המחנך והתרבותי של המשפחה. עלינו לבסס על תשתית זו הן את מאבקנו נגד ממסדים מפלים ונגד תפיסות מעוותות, הן את היצירה הדתית-רוחנית שתפרֶה את רוח המשפחה, את מלאות חייה ואת הכלים לעשייתה מחדש אבן יסוד בבניין חברתנו ובבניין עולמנו היהודי.
מושג המשפחה שאנו שואפים לכונן ולבסס מכיל כל תא המקיים זוגיות אוהבת, נאמנה, מכוננת מרקם חיים; הוא מכיל כל תא המקיים ברצינות ובאהבה את השליחות החינוכית-תרבותית של הנחלת ערכים ומערכי תרבות ודעת מדור לדור. שלמות משפחתית מתרחשת כשהזוגיות וההורות מתקיימים יחדיו. אולם לא תמיד שלמות מעין זו היא מנת חלקם של חיינו. עלינו להוקיר ולטפח גם תאים משפחתיים המקיימים מרכיב אחד מתוך אלה. מצווה עלינו להעניק כלים למשפחה החד-הורית המחנכת והתומכת; עלינו ליטול חלק פעיל ומוביל במאבק על זכויותיה של המשפחה שבבסיסה זוגיות חד-מינית; עלינו להכיל באהבה את הזוגיות האוהבת שאינה כרוכה בהבאת ילדים לעולם; עלינו לסייע בידי הנאבקים על יכולתם להעניק משמעות וקדושה להורותם, גם במקום שהתא המשפחתי המקורי שהביא ילדים אלה לעולם שוב אינו קיים. כל אלה משפחות. הציווי לחזקן ולאמצן הוא הוא המשמעות האמיתית של האחיזה ב"ערכי המשפחה".
גישה זו מעלה שאלות של גבולות ושל תכנים. צריך להיות לנו הכוח לומר הרבה "הן" אבל גם מעט "לאו". עלינו להיות נכונים גם לבקר, לנסות להשפיע, לקרוא לשינוי ערכים. עלינו לחנך לנאמנות ולהיבדל מהפקרות, לחנך לאחריות ולהמשכיות ולדחות אנוכיות, להעלות על נס את האהבה ולהוקיע את תחושת הבעלות על בת הזוג או בן הזוג. עלינו לפעול להעצמת כוחם של הורים כמבטאי מסר תרבותי ומוסרי וכמציבי גבולות של טוב ורע. ועלינו ולרחוק מאדישות מוסרית ומהתפרקות מערכים. דווקא בשל אמונתנו שרוב ההכרעות האנושיות והמוסריות צריכות ליפול בתחומו של הפרט, והסתייגותנו מהתערבות חוק המדינה במקום לא לו, שומה עלינו להיות נכונים להביע את דברנו כרבנים, כקהילות, כחברים לדרך דתית ורוחנית.
"לא טוב היות האדם לבדו", אומר האל הבורא בפתח סיפורה של הזוגיות האנושית (בראשית ב, יח). על פי אחד המדרשים, משמעו של סיפור זה הוא שמלכתחילה היה האדם יצור שלם, שילוב של זכר ונקבה. זה היה יצור מושלם בעל שני פנים, אבל פני הזכר פנו בו לצד אחד ופני הנקבה לצד שני. מחיר השלמות היה שהוא-היא היה לבד. מה עשה האל? הפריד בין שני צדדיה, שתי צלעותיה, של אותה שלמות אנושית: מצלע אחת שלה - מאחד משני צדדיה - יצר את האישה. מן הצלע השנייה נוצר האיש (בראשית רבה, פרשה ח, א). שוב לא היה האדם לבדו. במחיר אובדנה של השלמות ניתנה לו ההזדמנות לאהבה ולשותפות.
זה יסוד הבנתנו את מקומה של המשפחה בחיי אנוש ובהתפתחות האנושות. מרטין בובר לימד אותנו בספרו אני ואתה שאהבה אינה רגש, בוודאי אינה רק רגש. הרגשות שרויים בקרבו של האוהב; האהבה שרויה בין האוהבים וממלאת את חייהם תוכן וקדושה. בבואנו להרחיב את אופקינו ולכנוס אל קהלנו משפחות מסוגים שונים ומגוונים, אנו יוצאים לדרך רבת-אתגרים של העמקת תוכן חיינו, הענקת קדושה למעשינו, מתן הזדמנות לאהבה יוצרת ונאמנה. בעולם מנוכר, שהאדם מוצא בו עצמו לא פעם לבד, אנו מבקשים את האחדות של ההיעשות לבשר אחד, את העמידה המשותפת של זוג האוהבים ואת זו של ההורים עם ילדיהם לפני אלוהים ואדם.
* דברים אלה, הכלולים בספרי "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" (תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2009), נאמרו במקורם בוועידת התנועה הרפורמית הישראלית (התנועה ליהדות מתקדמת בישראל), שיוחדה לסוגיית המשפחה הישראלית.